האם העישון הוא הרגל, או התמכרות?

אחד המרכיבים המצויים בכל סיגריה הוא הניקוטין, שהוגדר בארה”ב בשנת 1996 כסם ממכר פסיכואקטיבי, בדומה לסמים אחרים, כגון הרואין וקוקאין.

ההתמכרות לסיגריה אינה רק גופנית (בעקבות השפעת הניקוטין) אלא גם התנהגותית (הרגל) ופסיכולוגית.

הניקוטין מגיע למוח בתוך 15-10 שניות מרגע השאיפה. המהירות שבה הניקוטין חודר למוח היא משמעותית מאוד ליצירת ההתמכרות. עם הגעת הניקוטין למוח, הוא נקשר לקולטנים “חודיים הנמצאים באזור “התגמול וההנאה” של המוח. קשירת הניקוטין לקולטנים אלו גורמת לשחרור חומר אחר במוח הנקרא דופאמין.

שחרור הדופאמין באזור זה במוח גורם להנאה מהסיגריה. כאשר רמות הדופאמין באזור יורדות, האדם יחוש צורך להעלות את הרמות כדי לקבל שוב את תחושת ההנאה, ועל כן יחוש צורך לעשן. מרבית הסמים הפסיכואקטיבים עובדים בצורה דומה על ידי שחרור דופאמין במהירות באזור “התגמול וההנאה”. כל סם עובד בתהליך שונה ודרך קולטנים שונים אבל התוצאה דומה.

כאשר רמות הדופאמין יורדות, האדם חווה תסמיני גמילה המתבטאים בעצבנות, רגזנות, חוסר סבלנות וחשק עז לעשן. עישון סיגריה נוספת מעלה שוב את רמת הדופאמין במהירות, “מרגיע” את תסמיני הגמילה וגורם לכך שהמעשן חש שהסיגריה “הרגיעה אותו”, כאשר בפועל הסיגריה גרמה להיעלמות תסמיני הגמילה.